המיניות הנשית – מה חשבו פעם? ומה יודעים היום..

ההתעניינות בכל הקשור להנאתה של האישה מהמעשה האינטימי  החלה רק לקראת סוף שנות החמישים של המאה העשרים.
הסיבה שלא נתנו לכך מחשבה רבה היתה משום שהתפיסה כלפי האישה היתה שתפקידה הוא להיכנס להיריון וללדת ילדים ולשם כך לא חייבת להיות מעורבת כאן הנאה. העולם הגברי הסיק שהאישה גם נהנית.
לעומת ההנאה של הגבר שהיא יותר מוחשית וויזואלית, הרי שהנאתה של האישה יותר מורכבת ותלויה בכל מיני גורמים ובכל מקרה היא לא מוחשית ולא ויזואלית. קולות שהאישה מוציאה אימם מהווים הוכחה להנאתה..

החוקר הראשון שחקר את המיניות הנשית היה אלפרד קינסי שבשנת 1953 פרסם את ספרו “התנהגות מינית של נקבת האדם" (חמש שנים קודם לכן בשנת 1948 הוציא קינסי ספר שעסק בהתנהגות המינית של הגברים – ספר שהפך לרב מכר והציב את קינסי כאחד מחוקרי המיניות הראשונים בעולם).
הספר בדק את ההתנהגות של נשים בכל הקשור לכמה, עם מי, מתי ואיך נשים נמצאות במעשים אינטימיים.
קינסי וצוותו ערכו כ 6000 ראיונות ושאלונים עם נשים.
כלפי הספר שעסק בנשים הושמעה ביקורת ציבורית נוקבת. העולם הגברי שהיה מוכן לקבל את "מעלליו" בספר שעסק בגברים, לא הסכים לקבל ממצאים של התנהגות מינית לא הולמת מצד הנשים וטען כי ממצאי הספר אינם נכונים וכי הם בוודאי לא מייצגים את האוכלוסייה בצורה טובה ולפיכך הם אינם נכונים כלל.

עיקר תרומתו של הספר היתה בעצם העלאת הנושא לדיון ציבורי ופחות בממצאים שלו. מחקריו עודדו חוקרים נוספים שבאו בעקבותיו לחקור את המיניות הנשית.
המחקר של קינסי הוכיח אמנם שנשים היו פחות פעילות מינית מאשר הגברים בכל ההיבטים של המיניות, אבל הן היו יותר מיניות מאשר חשבו על כך קודם.. ודבר זה הדהים את העולם הגברי.

מאותו רגע העולם הבין שגם לאישה ישנם צרכים בהיבט המיני והיא פועלת על מנת להשיג ולממש צרכים אלו.

לאחר קינסי הגיעו החוקרים מאסטרס וג'ונסון. ביל מאסטרס התחיל את מחקרו בכל הקשור למיניות נשית בכך ששילם לזונות שאפשרו לו לצפות בהן במהלך שהן מקיימות יחסי מין.
במהלך ראיונות שהוא ניהל איתן לאחר הצפיה, הוא הבין שנשים לעיתים מזייפות שהן נהנות. הפתעתו מכך היתה גדולה. הוא לא הצליח להבין למה שאישה תזייף כזה דבר. מה היא לא נהנית..? ואם היא לא נהנית.. למה שתזייף שכן..?
התשובה שקיבל מאותן נשים היתה שקולות ההנאה שהן מוציאות הגבירו את הנאת הגברים וגרמו להם להגיע לשיא מהר יותר וכך הן יכלו להמשיך בעבודתן.
ממצא מדהים זה הביא אותו לפתח את מחקרו. מסאטרס ושותפתו למחקר שהצטרפה אליו – וירג'יניה ג'ונסון החלו לצפות במתנדבים למחקר בזמן קיום יחסים תוך כדי שהנבדקים מחוברים לכל מיני מכשירים שבודקים מה מתרחש בגופם בזמן המעשה מבחינת לחץ הדם, חום הגוף, הזעה וכו'.
הם תעדו את קצב ההתכווצות באברי המין גם אצל הנשים וגם אצל הגברים, וגם פתחו מעין "טלסקופ" כדי שיוכלו להסתכל באופן ישיר לתוך הווגינה בזמן קיום היחסים.

ב – 1966 מאסטרס וג'ונסון מפרסמים את ספרם הראשון "התגובה המינית האנושית" שהפך להיות רב מכר ואבן דרך בהבנת המיניות האנושית.
תרומתו של הספר למהפיכה המינית בשנות ה – 60 היתה רבה.
מאסטרס וג'ונסון קיימו ביניהם יחסים בזמן המחקר כדי לבדוק את הממצאים על עצמם. הם העדיפו לעשות זאת כך ולא עם הנבדקים על מנת שלא יואשמו ככאלו שמטים את התוצאות.
כיום ככל הנראה מחקרים אלו לא היו מאושרים.. בעבר כן והמידע שהתקבל מהם עזר מאוד להבנת המיניות האנושית שקיימת כיום בתחום.

מאסטרס וג’ונסון התמקדו בתהליך העוררות המינית אצל האישה, ותיארו בראשונה את העובדה שהרטיבות נובעת מהנרתיק ולא מצוואר הרחם, כמו שחשבו עד אז. הם גם הוכיחו שהתגובה הגופנית לאורגזמה היא זהה, בין אם הושגה על ידי גירוי חיצוני ובין אם על ידי חדירה לנרתיק.

מאסטרס וג'ונסון גילו שלאישה ישנם כמה סוגים של שיא אורגזמי, ששניים הם העיקריות: אורגזמה דגדגנית המושגת דרך גירוי חיצוני ואורגזמה נרתיקית.

במהלך השנים הועלתה ביקורת נגד הממצאים שלהם בעיקר ביקורת על היעדר מרכיב הרגש שכה חשוב להגעתן של נשים לשיא במהלך קיום יחסים. אבל הממצאים במחקר שלהם מהווים את הבסיס החשיבתי בכל הקשור לאורגזמה הנשית.

מסאטרס וג'ונסון מצאו שהאישה בניגוד לגבר אינה צריכה זמן התאוששות לאחר הגעתה לשיאה המיני, וכי היא יכולה להמשיך להגיע לעוד ועוד שיאים – מולטי אורגזמה. גילוי זה היה מאוד חדשני כי הסברה עד לאותה תקופה היתה שנשים מתעניינות במין פחות מהגברים ושההגעה לשיא פחות חשובה להן.

הממצאים הדהימו את החוקרים והטילו ספק בטענתו של פרויד שטען שאורגזמה של נשים המגיע מגירוי פנימי (אורגזמה נרתיקית) הינה "בוגרת" ונעלה יותר מזאת שמגיעה דרך גירוי חיצוני, וזאת כי נמצא שכ 80% מהנשים אינן גומרות מגירוי פנימי אלא חיצוני – דרך הדגדגן החיצוני.

גילויים אלו היו בגדר תגלית מרעישה. עד אז נשים לא נתפשו כלל ככאלו שמתעניינות במה שעושה להן טוב בזמן קיום יחסי המין, אלא ככאלו שכל תפקידן מהבחינה האת הוא להיכנס להיריון..

מאסטרס וג’ונסון גיבשו את המודל של המיניות המשותף לגברים ונשים, וקבעו שהוא מורכב מארבעה שלבים: “ריגוש”, “עליית המתח המיני”, “אורגזמה” ו”שלב הסיום” הסוגר את מעגל התגובה המינית ובו הגוף חוזר לרגיעה.

גם מאסטרס וג'ונסון זכו לביקורת ציבורית וטענות על כך שהמחקרים שלהם אינם מייצגים את כלל האוכלוסייה. הביקורת הגיע בעיקר מהממסד השמרני שהתייחס אל נשים שמביעות עניין בתחום המיני כאל נשים מופקרות.

אבל את המהפיכה המינית שמאסטרס וג'ונסון התחילו אי אפשר היה כבר לעצור..
וורג'יניה ג'ונסון נחשבה כפורצת דרך והאישה הראשונה שאפשרה לנשים להתבטא בכל הקשור למיניות שלהן באופן לגיטימי. מחקרם הבין כי לאישה תפקיד שווה לגבר במיניות, כפי שתרומתה של ג'ונסון למחקר היתה שווה לזאת של מאסטרס, ויש שיאמרו גדולה יותר משלו..
ג'ונסון היתה אחראית על גיוס מתנדבים ומתנדבות למחקר, והיא גם היתה אחראית להעביר את המסר לציבור בצורה כזאת שניתן יהיה להקשיב לו..

אין ספק שהשיטות שבהן השתמשו מאסטרס וג’ונסון לא היו מקובלות לפני כן, לא ברמה האקדמית ובוודאי לא ברמה החברתית. שיטות אלו לא נוסו על ידי חוקרים נוספים בגלל שנתפסו כשיטות לא אתיות ולא מוסריות. תצפית ישירה באנשים המקיימים יחסים אינה מקובלת כיום גם לא למטרות מחקר.
יחד עם זאת, ללא התרומה הגדולה של מאסטרס וג'ונסון, העיסוק וההבנה בכל מה שקשור למיניות בכלל ומיניות נשית היה עדיין בחושך..

כתיבת תגובה

סגירת תפריט