עד כמה שזה נשמע מוזר, עד לשנות החמישים של המאה העשרים, לא חשבו, לא ידעו, לא הבינו ולא כיבדו את הרעיון שלאישה יש זכות ליהנות מיחסי מין.

נקודת ההנחה מאז ומעולם היתה שהאישה נהנית. ככלל, תפקידה של האישה היה להיכנס להריון וללדת ילדים. ומשום שעשתה כך.. העולם הגברי הסיק שהיא גם נהנית. הנאתו של הגבר תמיד היתה ותמיד תהיה מוחשית וויזואלית, ואילו ההנאה של האישה תלויה במרכיבים רבים, ובכל מקרה אינה מוחשית וויזואלית (צעקות זה לא נחשב..).

הראשון שהעלה את השאלה לגבי המיניות של האישה היה אלפרד קינסי. בשנת 1953 פרסם את ספרו “התנהגות מינית בנקבת האדם” (Sexual Behavior in the Human Female)‏.  הספר בדק את ההתנהגות של נשים בכל הקשור למי, מה, כמה, מתי ואיך נשים עושות סקס, דרך ראיונות שערכו קינסי וצוותו עם כ – 6000 נשים. ביקורת ציבורית רבה הושמעה כנגד מחקריו, ובעיקר על האופי הסטטיסטי שלהם וחוסר המהימנות של הממצאים שלהם מכיוון ואינם מייצגים את כלל האוכלוסייה.

העולם הגברי שנהנה מאוד לשמוע בשנת 1948 על עצמו במחקרו הראשון של קינסי “התנהגות מינית בזכר האדם” (Sexual Behavior in the Human Male), אהב הרבה פחות את הדוח שעסק בפעילות המינית של האישה. לאחר יציאתו של הספר השני שעסק בנשים, העולם הגברי סרב למחשבה שאשתו, בנותיו, אחיותיו ואף אימו עוסקות, חושבות ורוצות מין כמו הגברים.

עיקר תרומתו של הספר היתה פחות בממצאיו, אלא יותר בהבאת הנושא לדיון ציבורי. מחקריו עוררו חוקרים אחרים להמשיך במחקרים לגבי ההנאה המינית של האישה. נתוניו של קינסי הצביעו על כך שאמנם נשים היו פחות פעילות מינית מאשר גברים בכל ההיבטים של חיי המין, אבל עדיין הן היו יותר מיניות ממה שנהוג היה לחשוב עליהן לפני, דבר שהדהים את העולם הגברי. מאותו רגע כבר אי אפשר היה להתעלם מכך שגם לאישה צרכים משלה והיא פועלת על מנת להשיג צרכים אלו.

אחרי קינסי הגיעו מאסטרס וג’ונסון שהחליטו להמשיך ולחקור את המיניות האנושית. מאסטרס החל את מחקרו בכך ששילם לזונות וצפה בהן מקיימות יחסי מין. במהלך הראיונות שניהל עם אותן נשים, הבין מאסטרס לראשונה שנשים “מזייפות” בזמן שהן גומרות. הפתעתו היתה מרובה. ומדוע שאישה תעשה דבר שכזה? מה, היא לא נהנית? התשובה שקיבל היתה אחידה. “קולות הגמירה המזויפת” של הזונות במחקרו, הגבירו את הנאת הגברים וגרמו להם לגמור מהר יותר..

ממצא זה הוביל אותו לפתוח את מחקרו לצפייה בגברים ונשים שהתנדבו לקיים יחסי מין בעודם מחוברים למכשירים הבודקים את השינויים המתחוללים בגופם תוך כדי יחסי המין, וכל זאת תוך כדי שמאסטרס ווירג’יניה ג’ונסון (שהצטרפה כשותפה למחקרו), צופים בהם בזמן קיום היחסים. הם תיעדו את קצב ההתכווצויות של איברי המין בזמן אורגזמה אצל נשים וגם גברים, ופיתחו סוג של מכשיר שרשם מדדים גופניים המשתנים תוך כדי פעילות מינית (לחץ דם, טמפרטורה, הזעה וכו’),  וגם פיתחו סוג של “טלסקופ” להסתכלות ישירה על מה שקורה בתוך הנרתיק בזמן יחסי המין.

ב-1966 פירסמו מסטרס וג’ונסון את ספרם הראשון, המהפכני, “התגובה המינית האנושית” (Human Sexual Response), שהיה לאבן דרך בהבנת המיניות האנושית. ספר זה תרם רבות למהפכה המינית שהתרחשה בסוף העשור. מאסטרס וג’ונסון קיימו יחסי מין ביניהם בזמן המחקר וכל זאת על מנת לבדוק את הממצאים על עצמם ועל מנת שלא להגיע למצב שהם עושים זאת עם המתנדבים ומטים את התוצאות. מעניין מה היה אומר על כך המחוקק היום.. אבל בעבר האווירה היתה שונה, והיא מה שהביאה בסופו של דבר את הבסיס להבנה הקיימת כיום בתחום.

מאסטרס וג’ונסון גילו שיש סוגים שונים של אורגזמה נשית ששניים מהם – האורגזמה הדגדגנית והאורגזמה הנרתיקית, הן העיקריות ביניהן ושם מרוכזות מרבית הנשים. ניתן להתווכח על הפרשנות ללמה נשים גומרות כך או אחרת, ומה זה אומר עליהן.. אבל הממצאים האמפיריים הקיימים במחקרם מהווים את הבסיס החשיבתי לאיך נשים מגיעות לאורגזמה עד היום.

מאסטרס וג’ונסון התמקדו בתהליך העוררות המינית אצל האישה, ותיארו בראשונה את העובדה שהרטיבות נובעת מהנרתיק ולא מצוואר הרחם, כמו שחשבו עד אז. הם גם הוכיחו שהתגובה הגופנית לאורגזמה היא זהה, בין אם הושגה על ידי גירוי הדגדגן ובין אם על ידי חדירה לנרתיק.

ממצאיהם הוכיחו גם שבניגוד לגבר שזקוק לזמן התאוששות עד שיוכל להגיע שוב לזקפה ולפליטת זרע באותו סשן מיני, יש נשים שאינן זקוקות להתאוששות כזו, והן נשים מולטי אורגזמיות שיכולות לגמור כמה פעמים.

גילוי זה היה שונה מהמחשבה שרווחה עד אז, שנשים מתעניינות במין פחות מגברים ושאורגזמה פחות חשובה להן.

הממצאים שלהם הטילו ספק בחשיבתו של פרויד שלפיה אורגזמה נרתיקית “בוגרת” ונעלה יותר מזו של הדגדגן, וזאת עקב ההבנה שכ 80% מהנשים אינן גומרות אורגזמה נרתיקית אלא אורגזמה דגדגנית.

מאסטרס וג’ונסון גיבשו את המודל של המיניות המשותף לגברים ונשים, וקבעו שהוא מורכב מארבעה שלבים: “ריגוש”, “עליית המתח המיני”, “אורגזמה” ו”שלב הסיום” הסוגר את מעגל התגובה המינית ובו הגוף חוזר לרגיעה.

גילויים אלו היו בגדר סנסציה. עד אז נשים לא נתפשו כלל ככאלו שמתעניינות במה שעושה להן טוב בזמן קיום יחסי המין.

גם מחקריהם של מאסטרס וג’ונסון זכו לביקורת וטענות על כך שאינם מייצגים את כלל האוכלוסייה, כפי שזכו מחקריו של קינסי. הביקורת החברתית הגיעה בעיקר מהממסד השמרני שתפס נשים שמתעניינות במין ובהנאה מינית כנשים מופקרות.

אבל את המהפכה שהתחילו מאסטרס וג’ונסון אי אפשר היה לעצור.

וורג’יניה ג’ונסון נחשבה לאישה הראשונה שנתנה לנשים את היכולת לבטא באופן לגיטימי את המיניות שלהן. מחקרם שם את האישה כשותפה שווה בסקס כפי שג’ונסון עצמה היתה שותפה שווה במחקר. ישנם כאלו החושבים שתרומתה היתה אף גדולה מזאת של מאסטרס, מפני שהיא היתה זאת שעסקה בכל הקשור לגיוס המתנדבים והמתנדבות למחקר, ובנוסף לכך היתה אחראית להעברת המסר בצורה כזאת שהציבור יוכל להקשיב לו.

אין ספק שהשיטות שבהן השתמשו מאסטרס וג’ונסון לא היו מקובלות לפני כן, לא ברמה האקדמית ובוודאי לא ברמה החברתית. שיטות אלו לא אומצו מעולם אחר כך על ידי חוקרים אחרים, ונחשבו אז ונחשבות גם כיום כלא מוסריות ולא אתיות. גם תצפית ישירה באנשים המקיימים יחסי מין איננה מקובלת כיום, אף לא למטרות מחקר.  יחד עם זאת אין גם ספק שללא תרומתם של השניים, העיסוק וההבנה המינית היו עדיין בחשכה.