התנהגות מינית של זוג מאמין נקבעת על פי התורה וההלכה, שהן ההדרכה והבסיס ליהדות האורתודוכסית.
העיקרון הבסיסי והראשוני ביותר בין איש לאישה הוא “אשתו, מותרת לו, בחדרי חדרים”. זה אומר בפשטות שלאדם מותר לשכב עם אשתו (אליה הוא נשוי כדת וכדין), כשהיא מותרת לו (כלומר, לא בזמן נידה ולאחר שטבלה במקווה) ובחדרי חדרים (כלומר, כשרק שניהם נמצאים בסיטואציה, לא משנה באמת היכן היא מתרחשת).
הרמב”ם ב”הלכות איסורי ביאה”, פרק כ”א, סעיף י’ [ט] אומר כך: “אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה. בועל בכל עת שירצה, מנשק בכל איבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, ובין דרך איברים…” 
פירוש המשפט הזה הוא שלבני זוג נשואים מותר לעשות מה שהם רוצים במיטה, כמובן, בהסכמת שניהם. 
“בועל בכל עת שירצה”- שוכבים מתי וכמה שהם רוצים. 
“מנשק בכל איבר שירצה”- מותר מין אוראלי, מותר לו להביט באיברי המין שלה, לנשק אותה שם, ללקק, למצוץ וכו’. 
“ובא עליה בין כדרכה”- מין וגינאלי רגיל
“ובין שלא כדרכה”- מין אנאלי
“בין דרך איברים”- ללא חדירה, מגע גופני בכל הגוף בשביל ההנאה.
מכאן מתחילה הפרשנות להלכה – יש את אלו המחמירים, חלקם מתוך פחד לחטוא, וחלקם מתוך אידיאל כלשהו שאומר שהכי מחמיר הוא הכי צדיק, ויש את אלו המקלים, המאמינים שהתורה ניתנה כדי לחיות בה ולא כדי לצער אף אדם.
אחת הפרשנויות (המקלה?) מתייחסת לכך שלמרות שההלכה כתובה בלשון זכר, הרי שכיום היא ניתנת לפרוש לכיוון שני המינים, וכי אין על האישה איסורים בכל הקשור להתנהגות מינית עם בעלה.
יותר מזה, כתוב בתורה בצורה מפורשת ממש לגבי “מצוות עונה”- מצווה שכל תכליתה היא לענג את האישה. לא למען פרו ורבו, לא כדי “לגאול את הבעל מחטא הוצאת זרע לבטלה”, כלום! כל המטרה של המצווה הזו היא עינוג האישה, כאשר האישה במרכז. יותר מזה, האישה יכולה לטעון בבית דין רבני שהיא רוצה להתגרש כי בעלה לא סיפק אותה מינית. ככה פשוט.
אחרים בוחרים בפרשנות מחמירה יותר הרואה את הכתוב כהלכתו ללא יכולת ערעור או פרשנות מקלה לדברים, דבר היוצר עיוות של המציאות – גם של הגבר וגם של האישה, ובמקרים אלו ניתן לראות את חוסר הידע וההבנה לגבי מה היא מיניות ואיך מתייחסים אליה.