מסימני העידן הפוסטמודרני..

אהבה בצל הקורונה 😀

הם נשואים בר כמה שנים, ומאוד אוהבים, נאמנים זה לזו.
הגבר מאבד לאט את התשוקה למיניות..
היא – רוצה יותר, הוא – רוצה הרבה פחות.

היא חווה דחייה. זוכרת בדיוק מתי היתה הפעם האחרונה ששכבו. היא מתוסכלת מחוסר ידיעה מתי תהיה הפעם הבאה.

הוא לא מבין מה היא רוצה ממנו. אינו זוכר מתי היתה הפעם האחרונה. אין לו מושג מתי תהיה הפעם הבאה. הוא לא חושב על זה. הוא לא מוכן לשכב מתוך ריצוי. לא רוצה להכניס את המיניות כעוד מטלה ביומן סדר היום הזוגי..

שלא תחשבי שאנחנו לא שוכבים הוא אומר לי בטלפון אחרי שבת זוגו ביקשה ממנו להתקשר אלי…. אנחנו שוכבים פעמיים בשבוע.. היא פשוט רוצה כמעט כל יום..
אני לא רוצה בכל יום היא אומרת… זה נדמה לך כי אתה לא רוצה באף יום.. לכן זה נראה לך שאני כל יום רוצה..

הוא יוצא לפעמים לבד עם חברים לשחק כדורסל. זה הדבר שהכי עושה לו טוב. שם הוא פורח.
היא מתבאסת מכך. לא מעצם היציאה, אלא מכך שעוד ערב הלך..
ואז כשהוא חוזר קצת יותר מאוחר מתפתח ריב בגלל שעת החזרה..

ואז למחרת הוא מרגיש שאין ברירה ומתרצה.. והם שוכבים..

והם בלופ..

אני חושבת לעצמי.. הם אוהבים.. נאמנים.. מסכימים על כך שהם שוכבים פעמיים בשבוע..
היא בתחושת של חוסר תמידי והוא מרגיש שהוא מרצה..

זה כמעט כמו בסרט “הרומן שלי עם אנני”.. מסכימים על העובדות.. רק מפרשים אותן אחרת..
ובכלל התפקידים מאלו שבסרט התחלפו..

מסימני העידן הפוסטמודרני..
היא רוצה יותר.. הוא רוצה פחות..