וואו, איך להתחיל לכתוב על סדנה למיניות? ולמה בעצם לכתוב? וגם – למי אני כותבת?
– לרוני ארז – שעושה עבודת קודש בריפוי והעצמה נשית וזוגית?
– ואולי לאחיותיי, חברותי לקבוצה של רוני, היפות, האמיצות והנחושות, שחלקנו יחד את המרחב המתרחב בסדנת המיניות הנשית?
– ואולי יותר משמעותי שאכתוב לאחיות של כולנו, אלה שעדיין לא פגשתי, הנשים בכל הגילים שעוד תשתתפנה בסדנאות “הגל” הבאות?
– או שהכי חשוב שאכתוב לעצמי?
אני דוקטור לפסיכולוגיה קלינית, שותפה לתהליכי ריפוי מזה 36 שנים. בסדנה של רוני בחרתי להשתתף, כי כמה שזה יישמע מוזר ולא סביר, מיניות ובעיקר מימוש העונג המיני, לא נלמדים בשום מחלקה לפסיכולוגיה. נאדה. כלום. אפס. ובהתאמה, פסיכולוגים יכולים לחפש מזור לבעיות נפשיות וזוגיות “מתחת לפנס”, כשהרבה מהסבל קשור למיניות המיואשת של האישה, של הגבר ושל המרחב הזוגי. אין לכם מושג כמה זוגות מתרחקים זה מזה, כמה משפחות מתפרקות, וכמה ילדים משלמים מחיר נפשי מיותר, בין היתר כי פסיכולוגים לא יודעים לשאול, שלא לדבר על לתת מענה.
לכולנו יש זכות מולדת לעונג. לא יותר, אבל גם לא פחות, מאשר לכל בעל חיים אחר בכדור הזה. אבל – וזה אבל ענק, להבדיל מבעלי חיים שמחוברים בפשטות טבעית לזכותם המולדת לעונג – אצלנו, בני האדם, ובעיקר (אבל לא רק) אצלנו, בנות האדם, המיניות והחיבור למיניות משובש קצת (ואם נודה על האמת הערוצה, לא משובש קצת – אלא הרבה).
אז איך השתבש לנו משהו שהוא כל-כך טבעי? הנוסחה סופר פשוטה. זה עובד ככה:
– כשיש אישוש (לכל דבר) – יש מימוש (של כל דבר).
– אבל, אם במקום אישוש יש ביוש- בדיוק שם ישתוללו רוחות הייאוש.
תראו, האימהות איששו ונתנו לנו את מה שהן ידעו לתת ולאשש. אבל הן לא יכלו לתת וללמד אותנו את מה שהן לא ידעו, בוישו בעצמן, ואולי אפילו התייאשו. ולכן – לא, זה לא עוד פוסט על “בואו נאשים את אמא”. אלא קודם כל על האחריות שלנו, נשים, בכל הגילים, על עצמנו, על גופנו, על מיניותנו, על הזכות שלנו לעונג, ובראש ובראשונה על האחריות שלנו לרכוש כל ידע.
אבל מה עושים כשהאימהות שלנו בעצמן לא ידעו, התביישו, ואולי אפילו ייבשו את מיניותן? איפה שהאימהות שלנו נעצרו – שמה רוני ממשיכה. וממשיכה. וממשיכה. למעלה משני עשורים שרוני חוקרת על גופה שלה, את המיניות הנשית, ואת כל שגילתה יחד עם ניצן בן זוגה, היא אספה לידע נרחב, סיסטמתי, פרקטי, ובו בעת עמוק, רגיש, ומחובר לנפש, ידע אותו היא חולקת עם נשים מכל הגילאים, מתוך שליחות עמוקה, בנדיבות, פתיחות, וכנות אינסופית.
הייתי בהרבה סדנאות והשתלמויות בחיי האישים והמקצועיים. רוני יוצרת משהו בליגה אחרת. ובהתאמה, כולנו, כל האחיות לקבוצה, יצאנו אחרות משנכנסנו, הצעירה בינינו – יפהפייה ומתוקה אמיתית, בראשית שנות העשרים לחייה שהגיע מרחק שעתיים נסיעה לכל כיוון, והמבוגרת? האמת אני חושבת שזו הייתי אני, מתקרבת לשנת השישים בחיי.
בסוף הסדנה, רוני הוציאה מצלמה.
– “מצטלמות?” היא אומרת במנגינה שיש בה יותר הזמנה מאשר שאלה.
– “את תעלי את זה לאתר?” אני אומרת במנגינה שמבהירה חד משמעית ש: “אם את מעלה לאתר את התמונה שלי כמשתתפת בסדנה על מיניות – אז תשכחי מזה”.
– “כן” היא אומרת, “בטח שאשים באתר”, ומוסיפה בטבעיות פשוטה כמו כל מה שהיא אומרת: “למה לא?”
נסוגותי לאחור.
– “כי אני מתביישת… זה למה לא” , אני חושבת לעצמי. “כי אין מצב שמטופלים וסטודנטים שלי יראו אותי משתתפת בסדנה הזאת. פשוט אין.”
ו- אז.. פתאום האוזניים שלי שומעות את הלב נוקב באמירה שמסבכת אותי עם היושרה הפנימית שלי: “ואם היית משתתפת בסדנת בישול גורמה? או בטיול מדהים לאיסלנד עם מדריכה מהממת גם אז היית יוצאת מהתמונה? אה? ואני נאלצת להודות בפני עצמי, שאם אני באמת מאמינה בכל מה שכתבתי למעלה, על הזכות לאישוש ולמימוש (וגם למישוש…) – אז אני לא רק צריכה, אלא (במחילה מכבוד הבושה שלי) אני גם מחויבת להתנהל עם עצמי מול עצמי ומול העולם בהתאמה, שזה אומר: להיכנס בפנים גלויות למרכז התמונה ולחתום את הפוסט הזה בשמי המלא: ד”ר שולמית מילך רייך (ענבר).
– כי די כבר לשתף פעולה עם ביוש וייבוש, וייאוש!
– כי האמת הערומה היא שהזכות לעונג היא זכות מולדת!
וכי רוני – יודעת. Oh Mama!
בואו אתן, תשלחו את בנותיכן (שבגיל המתאים) ותמליצו לאימהותיכן (בכל גיל)…
שולמית